אמן התענוגות של התחנה הישנה

 

חיבור זה נכתב בימייה ההוללים של התחנה המרכזית הישנה, בלילות קודחים של תשוקה נואשת, בידי איש המיטיב להעריך את להטם המשכר של החושים. מוקדש בהוקרה לכל השוגלים והעוגבים המתארחים בבתי התענוגות, ובמיוחד לסווטלאנה, הזונה הקטנה מלוינסקי.

התחנה המרכזית הישנה – פרח העיר תל אביב, פיסגת יצירתה. אש חלצי, מוקד כיסופי, תמיד אסגוד לך בתשוקה עזה ובהערצה אילמת, ואשוב כעבד נרצע אל מפתנך הדל – על גחוני אזחל לעברך, כפוסע אל מלכודת הדבש, כהולך אלי מוות מתוק.

הלילה מחמיא לתחנה הישנה, וקורץ לעברי בעיני ניאון. אני פוסע ברחובות הצדדיים, ליבי הולם, מבטי דרוך. אני חולף על פני חדרי מדרגות מעופשים, מצחינים משתן, צועד דרך טרקלין מאולתר, מחופה יריעת ברזנט ורוד. הבקיאים בתורת הסוד, הרזין דרזין, יודעים לספר על המקום אליו מובילים החיצים האדומים. המקום בו מהבהבים הרמזורים, ומרצדים אורות העונג.

חמש נפקניות צעירות יושבות על גבי כורסאות רכות המכוסות בד דהוי, דמוי עור. אור חיור מופז על חלל החדר עת סרסורית הלבושה בהידור זול מביטה בי בשתיקה. מבטן של הבנות לעולם לא יצטלב. את מי מהן אדע הלילה? אני הוא מלך ההרמון. רולטה רוסית של חצות.

אין כמוני בקיא בהלכות "החדרים האחוריים", אפופי הניחוח המשכר של זיעה וזרע – תמצית חיינו ותכליתם הנואשת. יופי מסתורי קורן מפניה הבהירות של הנערה היצאנית, אשר יש בו עדינות זרה ונוגה. מכל גופה נהר לעברי הלילה, מפתה ולוחש, ומתוך שמורות עינייה החומות ניבט אליי סתיו רוסי מושלג עד הרקיע...

סווטה אהובתי. מי יתן והיית אישתי.

אני פוסע ברחובות הסמוכים. אני הולך לאט, והרחוב המסית מלווה את צעדי בשתיקה. קולנוע מרכז ניצב במבואות רחוב נווה שאנן. הצגות ללא הפסקה מעשר בבקר. דוכן למימכר דיסקים מזוייפים, שעונים, גרביים. אני מקשיב למוסיקה הבוקעת מהרמקולים :"רק אותך אוהב הלילה". שיר ישן של בועז שרעבי, שיר שהולכים איתו לזיונים.

ריח שמנוני של שווארמה עומד באויר. אני מפלס דרכי בין הדוכנים, חולף על פני סנוקר פיקאדילי, סלון פריס, בינגו 2000 . קפה לנדור. בסטות של ירקנים.

שדרות הר ציון, שעת הסגירה.

 גשם דק יורד. עובר ליד רוכלי הסיגריות (מונטה-קרלו), מהמרי קובייה, שחקני הקלפים. בינגו לאס ווגאס. על שלט חלוד ברח' ארלינגר נכתב :"הצץ והרגע. מופע לסביות מדהים."

מתבונן סביב. "פינוקית 2000" ; "דיאנה" ; "הקלאסה" ; "LOVE” . לב אדום מפולח בחץ. שושנים ודובדבנים...דקלים טרופיים קורצים מבעד לזגוגיות סדוקות. חיצים מורים לעבר וילון אדום. כניראה  שהאורות האדומים הם האורות האמיתיים של העיר הזאת...

בית כנסת אפור, שומם ניצב דומם ברח' יסוד המעלה, ליד מכון "פנמה". על בדל מודעה נרשם בטוש שחור :" צדקה תציל ממוות".  ממול, בתוך אולם מטונף שתקרתו נמוכה ועכורה יושבים פועלים רומנים וצופים בסרט פורנוגרפי. על הדלפק מונחים בקבוקי "גולדסטאר" ריקים. בוקרשט. הדוגמנית המככבת בסרט גונחת בגרמנית. פיליפינית מבוגרת מגישה זיתים, ואוספת את המאפרות מהשולחנות הערומים.

רחוב הגליל שעת חצות. זונות רחוב בלות עומדות תחת מעבר מקורה סמוך לאשנבי אגד לשעבר, ומשדלות בגופן הקלוש את האורח הלא קרוא הפוסע ברחובן. חמישים שקל בחצר.

מהו קול זה הנשמע  באפלה ? זהו קול דמי הפרוע, הלוהט בחשיכה, המסית לעינוגים חושניים, לנועזות שבתאוות האהבים... במכון ג'ולי עם קטיה היפה מביילורוסיה, אסתגף כנזיר בתאו על גבי מיטה צרה אתמכר למשתה האהבה. קטיה שלי, ערש חזיונות אהבתי, אני הוא אמן התענוגות של התחנה הישנה, ( -- קול נקישה על הדלת --) שפתי ורד חשוקות, חדוות חיי (-- יריקת הזרע אל תהום הרחם הפעור --)

מתלבש בחיפזון, נמלט אל תוך הלילה. מבטים חפוזים. צעדים מהירים. בתוך פח אשפה סמוך ל"לגונה" זרוקים עשרות קונדומים משומשים, זבי זיבה וזרע... דומה כי אלו הם פנייה האמיתיים של התחנה הישנה, דקות אחדות לאחר הפליטה. באונזני עוד מהדהד הזימזום הצורמני של פעמון הכניסה, ועל קצות אצבעותי דבוק הריח המתועב.

שיכור מתבוסס בקיאו. פועלים תאיילנדים הולכים לאורך הדרך. ממזרים מלוכסנים, בוגרי בתי הבושת של פאט-פונג. הם מביטים בי במבט רב משמעות, ומצחקקים ביניהם. נער ערבי מציע גופו למכירה. הארנק שלי ריק ממזומנים. אני הולך הזוי. העיר הזונה סובבת סביב עיני כמחול של מוות. פועלים שחורים צועדים לקראתי, מעיליהם רכוסים היטב, עיניהם בורקות. אנשים בודדים, כמוני.

אני, המלך האביון של התחנה הישנה, יושב על שפת מדרכה בין מכבסה עטורת דגלי תבל לחנות לממימכר פלאפונים, והוגה בנגיף הארור, המלך היחידי של המקום הזה. מישהו משתין על עמוד תאורה, מול חניון סמוך.

אני ריק מתשוקה, אבל גופי אינו שבע.

אני הפטריארך הגדול של התחנה המרכזית,

כנסית אהבה רבה,

מחוז תענוג כביר –

משגל מהיר

ערב רב

מגדל בבל.

  ---

עמוס. דצמבר 2001// א.ש

 

Tour